כשלא מצליחים לזהות מקור גופני למיחושים, מסיקים לפעמים שהם נובעים ממצוקה נפשית: כאב פסיכוסומטי! “דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כואב לי בחזה, הלב שלי נגנב”, מכירים את השיר ששר ליאור נרקיס. ואכן, מצבים נפשיים אכן יכולים לחולל כאב פיזי, אך בדרך כלל המקור אינו אהבה רומנטית כמו בשיר, אלא דווקא מצבים שליליים קשים. כשכאב פיזי מופיע בעקבות מצוקה נפשית נהוג לכנות אותו “כאב פסיכוסומטי” או “כאב פסיכוגני”, כלומר “כאב שנגרם על ידי הנפש”. מהו הקשר בין מצוקה נפשית לכאב, ואיך אפשר להבדיל בין כאב שנובע מפגיעה פיזית ממשית לבין כאב פסיכוסומטי? מצבנו הגופני קשור גם למצבנו הנפשי. במיוחד ידוע שהתעללות פיזית או מינית מתבטאת לא פעם גם בכאבים כרוניים והסתגלות לקויה לכאב. מחקר שנעשה על תלמידי מכללות שסבלו מכאב כרוני מצאו אצל 43.5 אחוז מהסטודנטיות הללו היסטוריה של התעללות וכך גם אצל 23.8 אחוז מהסטודנטים הגברים. מחקר אחר, שבדקו 91 חולים במרפאות חוץ שהתלוננו על כאב כרוני הראה ש-65-50 אחוז מהם סבלו מהתעללות בצעירותם.

לפי מאמר שפורסם לפני כעשור, לפחות 60-40 אחוז מהנשים שסובלות מכאבים כרוניים ולפחות 20 אחוז מהגברים עם בעיות דומות מדווחים שחוו התעללות במהלך ילדותם או בגרותם. שכיחות ההתעללות אצלם גבוהה פי שניים עד ארבעה מהאוכלוסייה הכללית, דבר שרומז על קשר בין השניים.

מיחושים פסיכוסומטיים שכיחים במיוחד בכאבי בטן, גב וראש. האבחנה שלהם בעייתית, מאחר שהיא נעשית על דרך השלילה – כל כאב שלא נמצאה לו סיבה פיזית ידועה. תמיד קיימת האפשרות שיש גורם פיזיולוגי נוסף שלא נבדק.

כשמגלים ממצאים פתולוגיים שקשורים לכאב – למשל, נזק לאיבר כלשהו או דלקת – קל בדרך כלל להסביר את הכאב מבחינה רפואית. גם תסמינים שאינם מגובים בממצאים אובייקטיביים עדיין אפשר הרבה פעמים להסביר אם רואים שתכונותיהם תואמות מסלולים אנטומיים והפרעות פיזיולוגיות ידועות. רק כשאין שום הסבר רפואי תקף, או כשהממצאים האובייקטיביים מוגבלים מדי, התסמינים יאובחנו ככאב פסיכוגני. מאבחן טוב יחפש בשלב הזה רמזים להיסטוריה הנפשית של החולה, שזה בעצם תחום העיסוק שלי, ואני עושה את זה במטרה לחזק את ההשהרה או לשלול אותה.

הקשר בין היסטוריה של התעללות להפרעות כאב כרוניות ידוע כבר שנים רבות, אבל רחוק מאוד מקונצנזוס מדעי. סקירה של הספרות הרפואית הובילה חוקרים למסקנה שהנתונים הקיימים אינם מספיקים כדי להוכיח שקורבנות להתעללות נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול כאב כרוני בבגרותם. עיקר הביקורת נוגעת לכך שמרבית המחקרים הם רטרוספקטיביים, כלומר מתבססים על דיווח של הנבדקים על עברם, שמטבעו נוטה להיות סובייקטיבי ולעיתים לא אמין. https://youtu.be/lWvUDKasXSI “אנשים רבים מדווחים על כאב בהיעדר נזק רקמתי או סיבה פיזיולוגית סבירה. בדרך כלל זה קורה מסיבות פסיכולוגיות. אין בדרך כלל אפשרות להבחין בין החוויה שלהם לבין זו שחווים אנשים שיש להם נזק אמיתי לרקמה, אם מסתמכים רק על הדיווח הסובייקטיבי. אם הם מתייחסים לחוויה שלהם ככאב, יש לקבל את הדיווח ככאב”.

הטיפול לכאב ממקור נפשי מאתגר במיוחד. אבל לא אצלי, כי אני עובדת ישירות עם התת מודע. אבל במקרים רבים נותנים לחולים אלו משככי כאבים כמו בכאב שמקורו גופני, בלי לטפל ישירות בגורמים הפסיכולוגיים, אשר לפעמים או יותר נכון ברוב המקרים גורמות להרבה יותר בעיות בריאותיות. השיטה הזאת עלולה להוביל לא פעם לטשטוש חושים, עד כדי סכנה. טיפולים מקובלים אחרים לכאב פסיכוגני כוללים תרופות נוגד דיכאון או טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

ההבנה המוגבלת שלנו כדי להבין את שורשיו של הכאב הפסיכוגני מקשה למקד את הטיפול בסיבה האמיתית לכאב. אם נבין טוב יותר את שורש הכאב הפסיכוגני, ונדע להבחין טוב יותר בינו לבין כאב שמקורו גופני, אפשר לטפל במצב באופן מתאים יותר, במקום הטיפולים הרגילים לכאב שלא תמיד מסייעים במידה הרצויה.